הבעיה הכי גדולה של מנהלים היום היא שהם ״עסוקים מידי״ כאילו זה איזה שהוא אות כבוד, שמגיע להם סוג של גביע. בחברה שמקדשת פרודוקטיביות להיות ״עסוק״ משמע להיות כביכול מצליח, אנחנו לא שמים לב לזה אבל פולטים משפטי גאווה מטומטמים מול הקולגות שלנו ואפילו יותר גרוע מול הילדים ״ואוו היה לי יום מטורף״ או ״אמא מאוד עסוקה״ ובאיזה שהוא מקום מרגישים קצת חשובים.
אבל האמת שבעידן החדש אם אתם עסוקים מידי, סימן שמשהו באסטרטגיה האישית שלכם פשוט פגום, או שהיא לא קיימת או שהיא לא מיושמת אבל אני התחלתי להתבייש בעצמי בכל פעם ששמתי לב שאני עסוק מידי בשביל עצמי או הדברים החשובים לי.
כדי להמציא את הדבר הגדול הבא, כדי ליצור, כדי ליזום, כדי לברוא משהו מטיב, אנחנו צריכים מרחב, מרחב של תשומת לב, מרחב של דמיון, מרחב של זמן ושקט. זה לא פינוק, זו לא גחמה זה צורך קיומי שלנו כבני אדם וגם של העסקים שאנחנו מובילים.
וכן אני יודע שהיומן משתלט, ככל שאתה יותר בכיר, כך הזמן שלך כבר לא בידך, ואפילו העוזרים האישיים הכי אמפתיים בסוף יעבידו אותך קשות כמו פועל במפעל ענק בסין וינסו ״למקסם״ ו – אין מה לעשות – חייבים אותך פה ופה ופה ושם.
יצירה ואסטרטגיה מחייבות תשומת לב, שקט, התרוממות מעל הרעשים, מעל המכונה השוחקת, רק ברגעי החסד האלו אני רואה את האנשים, אחרי שהורידו מהם את השכפץ הקפלד הקיטבג המדים והנשק, הם חוזרים להיות ילדים, שמשחקים בלגו של רעיונות ופתאום באמת באמת מתחילים להמציא דברים גדולים ומרגשים.
אני רואה מנכ״לים והנהלות בתהליכים שלנו, כמה הם צריכים את זה- כמו אוויר לנשימה, כמו אדמה יבשה שמקבלת קצת מים ומבין שיש חסך ענק במרחב הזה, ותחשבו מה קורה לאדמה היבשה הזו ברגע שהיא מקבלת קצת גשם ורוח קרה איך הכל מתחיל פתאום לצמוח.
כן אני יודע מניסיון, קל להגיד אבל קשה לעשות, אצלי ביומן היו פעם 4 שעות סגורות של ״חשיבה שבועית״ מסוג הזימונים השבועיים שחוזרים על עצמם שפשוט נדרסו (תמיד) על ידי צרכים אחרים עד שהם פשוט הפכו שקופים, הם זימונים קבועים אבל אף אחד לא באמת מתיחס אליהם.
לכן הבנתי שאני חייב להיות אפילו עוד יותר אגרסיבי בלפנות לעצמי מרחב משמעותי, זה מתבטא בכך שימי ראשון נקיים, פשוט נקיים מפגישות היומן ריק ובמקומו יש זמן חשיבה. ולאחרונה לקחתי את זה צעד אחד קדימה בכך שגם הייתי לאחרונה בשבועיים של התבודדות.
כן זה נשמע פריווליגי ואולי זה באמת כך, אבל אני זוכר שחשבתי על זה בהתחלה, זה היה נשמע לי בלתי אפשרי, סוג של ״מה אם?״ הזוי. זה הרי לא משהו שאנשים יכולים לעשות.
אז מסתבר שה ״מה אם״ הזה אפשרי, ואתם יודעים מה? ה ״מה אם״ הזה הביא עוד הרבה רגעים ומחשבות נוספות של ״מה אם?״ בכל התחומים, במשפחה, עם הילדים, בעסקים, ביצירה. ומה יכול להיות חשוב מ – מה אם?
ובהפוך על הפוך המרחב הלא פרודוקטיבי הפך לדבר הכי פרודוקטיבי שאנחנו עושים.
כמובן שגם למרחב כזה אני גיליתי שצריכה להיות שיטה, אחרת מחליפים טירטור מסוג אחד, בטירטורים רבים מסוג אחר….
אז כן קל להגיד וקשה לעשות – כמו תמיד
אבל בכל זאת – לפעמים כדאי רק להזכיר לעצמי ולכם
מה אם?